רגע של התעוררות

לפני כשבוע יצאנו לטיול המסורתי של פריזמה במדבר. היינו 18 אנשים כולל הצוות. יצאנו מהצפון, כשמערכת חורפית נדירה נושפת בעורפנו, והגענו לערבה כששמש זורחת ושמיים כחולים מקבלים את פנינו. חצינו את הארץ בעודנו בספק אם זה היה נכון לצאת במזג אויר כזה. המסע החל, ירדנו מהאוטובוס ונפרדנו ממנו לשלום. התכלת של השמיים בישר שבהחלט היה שווה להגיע. כבר בחצי שעה הראשונה שטפה שמש חזקה וכל מה שרצינו היה רק צל. לאחר תרגילים לחילוץ העצמות, כל אחד מצא לו פינה לרגע שקט אישי, כל אחד עם עצמו - והשקט שנוכח שם ברגע התגלה, ומילא כל חלקה פנימית במהירות, הדהד בכל ובכל כאילו אפשר היה לנגוע בו. שקט מדברי שאפשר ממש לשמוע.. הייתה תחושה שניתן להישאר ככה לנצח.

הרגע חלף לו, והמשכנו במסענו. הצלחתנו לנשוק לשקט כשנפתח לפנינו, ואולי לשחרר אותו כשהמשכנו בדרכנו. או באופן גורף יותר נאחזנו בציפייה, מתי יקרה שוב. הרעש של ההליכה יחד גבר והשקט עדיין שרר אבל נשאר מאחור. והינה שוב עצרנו לכמה רגעים, והכמיהה לשקט רק עלתה.

לקראת הערב הגענו למחנה. הוא הוכן לתפארת על ידי אב המחנה המסור שהושאר שם בתחילת הבוקר. לאחר תדרוך קל, התפצלנו להקים את האוהלים ללילה, בתחושה שאיזה כייף שיגיע מחר ונוכל שוב לצאת למסע כאן בין הגבעות ושיפולי המדבר ולפגוש את הקסם הזה.. פתאום, מרחוק נראה רכב. הפקח! ואיתו גם החלה לנשוב רוח חזקה וקרה. כולם המשיכו בעיסוקם מנסים להדק את יתדות האוהלים לקרקע. רק הצוות אט אט התאסף סביבו לשמוע דבריו. ״ובכן, ממחר המקום סגור וצפוי שיטפון המגיע מאזור מצרים וסיני, אין אפשרות למטיילים לשהות כאן גם אם השמיים כחולים ואין ענן.״ הוא אמר זאת בווריאציות שונות ובנה את הלחץ במתינות עם תמונות וסיפורים.

ובנו עלתה השאלה: אז מה עושים? האכזבה אצלנו כבר החלה להופיע. ״מה ללכת?״, ״אולי נמצא מקום אחר?״, ״אולי נשאר?״, ״מה ניסע מחר?״, ״אבל רק הגענו!״, ״אוי אולי התחושות המקדימות היו נכונות (הספק לצאת במזג אויר כזה).״. ואז גם הקולות: ״אי אפשר להישאר כאן, יהיה גשם ורוחות, וגם הכבישים יסגרו. חייבים לנסוע ועוד ועוד..״. בתוך רגע, מצוות מסע הפכנו לחפ״ק גשם וסערות והתחלנו לחפש נתונים על מזג האוויר הצפוי, הקפצות, מעבר למחנה אחר ובחינת מסלולים. מכאן לכאן התברר שהגשם צפוי לשטוף גם את הנחל ואיתה רוח חזקה שלא תאפשר לטייל בהנאה, המסלולים האפשריים אינם מוכרים לנו והכבישים באזור עלולים להיסגר. ההחלטה התקבלה. טלפנו לחברת ההסעות ונהג האוטובוס כבר בדרכו לשינה של כמה שעות על מנת לצאת לדרך מצפון הארץ לאסוף אותנו בבוקר.

שבנו למחנה אל הקבוצה. ופתאום גם הרוח פסקה. השקט סרר, השמיים התבהרו וכוכבים אינספור התגלו. הבשורה לכולם נאמרה ועצב מהול בשמחה הופיע- מה הולכים? איך זה קרה לנו? אחרי כל ההכנה? אוי, איזה באסה! אז בואו נשיר ונאכל ונשמח ונרקוד כי אין מחר. . הערב לאט לאט נסגר וכל אחד הלך לאוהלו, לישון אחרי יממה ארוכה של ערות ונסיעה הליכה ובישול. עם אכזבה שהמפגש עם השקט הזה נפסק כך בקטיעה. קמנו אל בוקר שטוף שמש מפתיע! האוטובוס כבר הגיע. ארזנו העמסנו, נפרדנו מהמקום. ובמחשבה שנייה, החלטנו לזכות בעוד רגעים של מדבר ודחינו את היציאה לאחר הליכה נוספת וטיפוס בקניון.

וואו! זה היה כייף אדיר. הלכנו וטיפסנו בשיפולי הצוקים, השמש מלמעלה בצבצה והאור האיר פנימה וצבע הכל בצבעים כתמתמים בהירים וכהים של מדבר. ותוך כדי נכחה באוויר האפשרות להתעורר, להתעורר אל ההנאה שבטיפוס, מהשקט.. הרגע הגיע.. והביא איתו מבט פנימי רך ולא מבקר שיכל לראות: שאנו לא שמים לב שהזמן עובר, שאנו דוחים את המיטב לאחר כך, שכל כך קל לטבוע באכזבה במקום לקבל שיעור. ועלתה שאלה פנימית עמוקה: ומה אם היו אומרים לנו שיש לנו רק עוד שנה לחיות?. ופתאום, דווקא הקיטוע הזה העיר! העיר מאלחוש הזמן, מאלחוש המחשבות והתכניות, מאלחוש הרצונות המדומים המכסים, מאלחוש הכמיהות, הציפיות והתקוות. כי אפשר היה לשמוע את השקט ולהיות מודעים לרעש הפנימי הגדול. לרצות להיות ברגע ולא לחכות למשהו שיקרה כבר. ליהנות ממה שניתן ואפשרי. אז אפשר היה להיפגש באמת עם עצמנו ואחרים ועם הקסם שהופיע במקום.

אומנם היינו כבר בדרך החוצה אבל יצאנו עם שיעור גדול..

תודה לרוני בן ששון (משתתפת במחזור הנוכחי) על התמונה הכל כך מדברת בעד עצמה.

#טיולים #תובנה #התבוננות #למידה #עומק